<h1>לשון ר"י הזקן — תוספות רבינו יהודה מפאריש</h1>
<h2>דף מא.</h2>
אמר רבא מחלוקת בשל כפרים לפי פשוטו של דבר משמע דהכי פירושא מחלוקת בשל כפרים (דאין) [שהן] עובדין במקומו של ר' מאיר, וגזר שאר מקומות אטו אותו מקום אע"פ שאין עובדין ושל שאר מקומות אלא לנוי עבדי להו. ורבנן לא גזרי שאר מקומות אטו אותו מקום. אבל של כרכין דברי הכל מותרין, מאי טעמא לנוי בעלמא עבדי להו. ועכשו קצת קשה הלשון שאומר אחר כך ושל כפרים מי איכא למ"ד לנוי עבדי להו, הא ודאי למפלחינהו עבדי להו, דמשמע דאליבא דרבה איכא למ"ד דלנוי עבדי להו. וליתא הכי למאי דפי' למילתיה. אלא בין לר' מאיר בין לרבנן קאמר רבה דלנוי בעלמא עבדי להו. והא דאסירי לר' מאיר, משום דגזר אטו דשל מקומו. ועל כן דומה קצת לומר דמעיקרא דמוקי רבה פלוגתייהו בשל כפרים לא הוי טעמייהו בגזירת שאר מקומות אטו מקומו של ר' מאיר, אלא בהכי פליגי דבכל מקומות אוסר ר"מ של כפרים משום דלמפלחינהו עבדי להו בין במקומו בין בשאר מקומות, על זה מקשה ושל כפרים מי איכא למ"ד דלנוי עבדי להו, וכי יחלקו בהו רבנן על ר' מאיר, הא ודאי למיפלחינהו עבידי להו. וה"ה דהוה מצי למימר ולאקשויי, מאי טעמא דרבנן משום דסברי דלנוי עבדי להו לא הוה מצי למימר אינו אסור אלא שיש בידו מקל או צפור, כמו שפירש"י לעיל גבי דנעבדין כו' מאי טעמא דרבנן. ולא חיישי דעדיפא מינה פריך לה, דההיא פירכא דהוה ליה למימר אינו נעבד הוה מצי לדחויי דאינו אסור נמי הכי פירושו שאין חוששין שנעבד. לשון רבי.
אלא אי איתמר הכי איתמר מחלוקת בשל כרכים. דהנהו עבידי לנוי ואסר להו ר' מאיר משום דגזר רובא דשאר מקומות שאין נעבדין אטו מיעוטא המקומות דנעבדין פ"א בשנה, כדאמר לעיל. ורבנן לא גזרו רובא אטו מיעוטא. [מה] שפי' שתימה קצת לומר דכי מוקי רבא מעיקרו מחלוקת בשל כפרים לא מתוקם פלוגתייהו בגזירת רובא אטו מיעוטא, כדי שלא יקשה דייקת הלשון דקאמר ודכפרים מי איכא למ"ד דלנוי עבדי להו הא ודאי דלמיפלחינהו עבדי להו. דמשמע דאוקי רבה פלוגתייהו בהכי. ולא היא, דאפי' הכי י"ל דמעיקרא לוקי רבה פלוגתייהו בגזירה רובא אטו מיעוטא, ומי איכא למ"ד כו', הכי ליהוי פירושו וכי יש שום תנא או שום אמורא שרבה יכול לסמוך עליו לומר דדכפרים לנוי בעלמא עבדי להו, כמו שהוא אומר בין לר' מאיר בין לרבנן. ואי אין שום חכם אומר כן היאך תעלה על דעתו לומר כן. הא ודאי סברא פשוטא הוא דלמפלחינהו עבדי להו. וחוזרני לומר דבלאו לישנא דמי איכא למ"ד יש קושיא אם נפרש פלוגתא דר' מאיר ורבנן ללישנא קמא דרבה בגזירת שאר מקומות אטו אותו מקום, דא"כ בין לר' מאיר בין לרבנן של כפרים במקומו של ר' מאיר עבדי להו ובשאר מקומות בין לר' מאיר בין לרבנן [לנוי] עבדי להו ושל כרכים בין לר' מאיר בין לרבנן לנוי עבדי להו אפי' במקומו של ר' מאיר. והואיל וכן הוא, הוה ליה למימר אבל של כרכים ד"ה לנוי בעלמא עבדי להו. דמשמע התם מודו תרוויהו דלנוי בעלמא עבדי להו. אבל בשאר כפרים פליגי אי עבדי להו לנוי אי למפלחינהו. דהא בהכי לא פליגי כלל כדפי'. אלא הכי הו"ל למימר, מחלוקת בשל כפרים דר' מאיר גזר שאר מקומות אטו מקומו ורבנן סברי לא גזרינן, אבל דכרכים בכל מקום אפי' במקומו של ר' מאיר לנוי בעלמא עבדי להו. ואין נראה לדחות דמשום דנקיט מעיקרא מחלוקת נקיט דברי הכל בהסיום אע"ג דלא פליגי בשום מקום אי לנוי עבדי להו אי למפלחינהו. אלא הכי מסתבר דבעי למימר דפליגי בכרכים אי למיפלחינהו עבדי להו או לנוי בין במקומו של ר' מאיר בין בהשאר מקומות, דרבנן סברי בכל מקומות לנוי עבדי להו ולהכי שרו, ור' מאיר סבר דכל המקומות למיפלחינהו עבדי להו ולהכי אסורין. אבל של כרכים דברי הכל לנוי בעלמא עבדי להו ושרו. לשון רבי.
אמר שמואל אפי' שברי עכו"ם. פי' לא תימא דוקא שברי צלמים שרי במתני' משום דאימור עבדום ואימור לא עבדום ואת"ל עבדום אימור בטלום. אבל שברי ע"ז לא, דכיון דודאי עבדוה יש לאסור גם השברים, דמי יימר דבטלוה. אלא אפי' שברי ע"ז יש ללמוד ממשנתינו דסבירא ליה לשמואל דכל חומרי דע"ז יש להחמיר אפי' בצלמים האסורים מחמת טעם איסור ע"ז. והואיל וכן הוא אם היה שברי ע"ז אסורין גם צלמים האסורים לר' מאיר היו שבריהן אסורין. והטעם ששברי ע"ז מותרין אע"פ שודאי עבדוה. והיה ראוי לאסור מטעם שספק הוא אם גוי שברה ומותרת לפי שבטלה שנשתברה בכוונה, או שמא ישראל שברה וישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי, דכיון דודאי עבדוה מספק לא תבא להתירא, זהו לפי שסובר שמואל שע"ז שנשתברה מאליה מותרת והוי רוב שבירותיה ביטול דטפי שכיח ששברה גוי או שנשתברה מאליה מששיברה ישראל והניחה שם ולא ביערה מן העולם. והכי מוכח בסמוך כי אותיב ליה ר' יוחנן לרשב"ל שהמוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין הא שברי ע"ז אסורין, דלר' יוחנן שברי ע"ז אסור משום דכי נשתברה מאליה אסורה, לרשב"ל מותרין משום דכי נשתברה מאליה מותרת. ופרכינן והאנן שברי צלמים תנן, דמשמע דוקא שברי צלמים מותרין משום דאימור עבדום ואימור לא עבדום ואת"ל עבדום אימור בטלוה, אבל ע"ז ודאי עבדוה מי יימר דבטלוה ולכך שבריה אסורין. דאי אפי' שברי ע"ז מותרין לפי משנתינו כדבריך שאינך רוצה לחלק בין שברי ע"ז לשברי צלמים, א"כ היה לו לשנות שברי ע"ז דהוי חידוש טפי, וה"א דכ"ש שברי צלמים, דכיון דאתיא מתני' לאשמעינן היתר שברים ולומר כי נתבטלו בשבירתן אע"פ ששמא לא שברם גוי משום דאפי' נשתברה מאליה מותרת, ובאה ללמדינו שאפי' שברי ע"ז מותרין מטעם זה. שאין לנו לחלק בין שברי צלמים לשברי ע"ז לפי סברתו של שמואל, א"כ לשמעי' היתר שברי ע"ז וכ"ש שברי צלמים. אלא ודאי מדשבקינא לשברי ע"ז ונקיט שברי צלמים ש"מ שברי ע"ז אסורין משום דודאי עבדוה ומי יימר דבטלוה. ולא כסברתו של שמואל שאין נראה לו לחלק בין שברי צלמים לשברי ע"ז. ומשמע ה"ה אפי' שברי ע"ז. דאין סברא לחלק ביניהן כאשר אמרת. [ומשני ה"ה דאפי' שברי ע"ז] והא דקתני שברי צלמים משום דהא בעי למיתנא סיפא מצא תבנית יד או תבנית רגל מסתם צלמים שאין בידם כלום שאסרנו במשנתינו לר' מאיר הרי אלו אסורין לפי שאינם שברים גמורים אלא עומדין על בסיסן, כדמוקי לה שמואל שיש להן בית מושב מתוקן לעצמו ואינו שבר אלא מעשה שלם. ואי הוי תני המוצא שברי ע"ז הרי אלו מותרין ה"א דתבנית יד ותבנית רגל נמי דקאסר בסיפא, לפי שאע"פ שהן כמו שבר אינו שבר גמור, דמ"ה בע"ז הוא דאמר לא נתבטלו כשנפרדו ונפלו מן הע"ז שהיו מחוברין בה מתחילה על ידי מסמר או יתד, כי מאחר שהיד או הרגל דבר שלם בפני עצמו שעומד על בסיסו פעמים שמשתחוים לו בפני עצמו אפי' כשאינו מחובר לע"ז. ועל כן אינו מתבטל בהפרדו ממנו, כי בפני עצמו ישנו ע"ז כיון של ע"ז הן שעובדין תדיר דפעמים שיש מי שמשתחוה ליד או לרגל בפני עצמו כשהוא מחובר לע"ז. אבל לצלמים דתנן לעיל במתני' שאוסר אותם ר"מ שאין עובדין אותן תדיר שאפי' במקומו של ר' מאיר שאסר ר' מאיר בשאר מקומות אטו מקומו אין עובדין אותו אלא פעם אחת בשנה, באותם הייתי אומר שאין לחוש שמא נעבדו היד או הרגל בפני עצמו כשבאו לעבוד את הצלם, לכך אינו ע"ז בפני עצמו ונתבטלו בהפרדו דהוו להו שברים. ולהכי תנא שברי צלמים ברישא, דהיינו סתם צלם, דמשמע מינה דתבנית יד ורגל דסיפא איירי נמי בצלמים האסורים לר' מאיר. ואפי' הכי חיישינן שמא נעבדו בפני עצמן כשהיו מחוברין לצלם, אע"פ שאין מרבים לו לעבוד כמו לע"ז.
וא"ת אמאי שביק היתר חידוש שברי ע"ז שהיה חידוש להיתרו יותר משברי צלמים ונקיט שברי צלמים כדי להשמיענו חידוש באיסור תבנית יד ורגל, אדרבה כחא דהיתרא עדיף והוה ליה לאשמעי' טפי מכחא דאיסורא. י"ל דהכא אית ליה טפי לאשמעי' כוחא דאיסורא, משום דאי הוה משמעי' לן כוחא דהיתרא והוה תני המוצא שברי ע"ז הרי אלו מותרין מצא תבנית יד תבנית רגל הרי אלו אסורין אז לא היית יודע כי בצלמים נאסור תבנית יד ורגל, כי טעם גדול ופשוט יש לחלק ולומר שלא נאסר תבנית יד ורגל בצלם כמו בע"ז כדפי'. אבל השתא דנקיט צלם אשמעינן איסור תבנית יד אף בצלם. ולענין כוחא דהיתרא דשברי ע"ז שלא שנה כוחא דהיתרא לא הפסדנו כלום בכך, שגם עכשיו כשלא שנה בהדיא היתרא דשברי ע"ז יש ללמדו ממשנתינו כדפי' מילתיה דשמואל וכמו שצלמים [מותר כמו כן] שברי ע"ז דצלמים מיירי בסתם צלמים שנחלקו בהם ר' מאיר ורבנן. הכי מוכח לקמן בשמעתין כי מותיב מינה ר' יוחנן לרשב"ל וכי משני נמי רשב"ל לר' יוחנן ובדוכתא... פרישית לה. וא"ת כשמתרץ ה"ה שברי ע"ז והאי דקתני שברי צלמים משום דקא בעי וכו', למה אינו מתרץ כמו שמתרץ לפנים רשב"ל לר' יוחנן דאע"ג דשברי ע"ז מותרין איצטריך למינקט שברי צלמים למידק מינה הא צלמים עצמן אסורין וסתמא כר' מאיר. י"ל כי התירוץ שמתרץ כאן משום מצא תבנית יד נקט צלמים, זה התירוץ טוב ופשוט יותר מאותו שלפנים. כי זהו דוחק שאותה לפנים שבא להשמיענו סתמא כר' מאיר הוא במה שנדקדק הא צלמים עצמן אסורין שיש ליתן טעם למה לא תירץ כמו שמתרץ כאן כי... הקושיא לשמואל אי שברי ע"ז מותרין ליתני שברי ע"ז מותרין כ"ש שברי צלמים. ועל זה לא יתכן לתרץ דבא להשמיענו צלמים עצמן אסורין כר"מ להכי תני שברי צלמים ושביק שברי ע"ז כי כדי להשמיענו חידוש בצלמים עצמן אין להניח חידוש היתר צלם שעומד עליהם שלא לפרש בהדיא דשברי ע"ז מותרין. אבל בשביל להשמיענו חידוש איסור בשברים דאיירינן בהן יש לו היטב להניח היתר שברי ע"ז שלא לפרשו בהדיא, כיון שגם עכשיו כי לא פירש בהדיא יש ללמדו ממשנתינו כדפי' מילתיה דשמואל.
ואגב ארחיה אכתוב כאן [מה] שק"ל לפרש שמקשה ר' יוחנן לרשב"ל מספק גוי חתכו לראש צורת דרקון ספק ישראל חתכו מותר ודאי ישראל חתכו אסור, אמאי ליהוי כע"ז שנשתברה מאליה, ולשתרי לרשב"ל דשרי לה, משמע דלר' יוחנן ניחא. והיכי ניחא ליה אם סתם צורת דרקון הנמצאת ודאי עבדוה א"כ אפי' ספק גוי חתכו ספק ישראל חתכו למה מותר, נהי דאיכא למימר דלנחתכה מאליה ליכא למיחש כמו לנשתברה מאליה כי נשתברה חתיכה [מאליה שכיח], אבל נחתכה מאליה לא שכיחא אלא בסתמא חתכו או גוי או ישראל ולמה אין כאן רוב חתיכות לאיסור, [כמו שברי ע"ז וכ"ת דאינו] אלא כפלגא ופלגא דמו, ולכך אין לאסור כאן לר' יוחנן כמו שברי ע"ז דהתם רוב שבירות לאיסור, והכא אין רוב חתיכות לאיסור, שאין לספק כאן אלא בחתכו גוי להיתרא או חתכו ישראל לאיסורא, מ"מ לא היה להתיר בכך, דאין לספק כאן אפי' ההיתר הוה ורגיל מוציא מידי ודאי, וכ"ש כאן שאין רגילות בחתיכה דגוי כל כך. ואם צורת דרקון ספק עבדוה כמו צלמים, אם כן היכי ניחא ליה לר"י דודאי ישראל חתכו אסור, מאי שנא משברי צלמים. [וי"ל] דודאי צורת דרקון אינו אלא ספק עבדוהו ספק לא עבדוהו. ולכך מותר בספק חתכו גוי ספק חתכו ישראל. אבל ודאי חתכו ישראל אסור, דבשברי צלמים לא היה מתיר ר' יוחנן מכח ספק ספיקא אם היה יודע בודאי שנשתברו מאליהן אם לא מחמת הביטול, כי יש לספק בשברה גוי כמו בשברה ישראל או שמא יותר כי אילו ישראל שברה לא היה מניחה אלא היה מבערה מן העולם, וגוי אינו חושש לבערה. אבל שברה לבטלה אם אינו עובדה, ואפי' עובדה זימנין דרתח עלה ומבטל לה. ועוד אפי' שכיח שבירתה בישראל כמו בגוי הוה ספק ביטולה רגיל, והוה וקרוב לודאי. דבהדיה שבירה דגוי דהויא להתירא איכא נמי שבירה מאליה שרגיל הגוי לבטלה בכך פעמים רבות משום דלא מצלא נפשי' דאע"ג דנשתברה מאליה דאסירה לר' יוחנן דלא הויא מבוטלת בכך להוציא מידי ודאי איסור ע"ז שיש בה כשנעבדה ודאי, מ"מ שכיח טובא דמבטלי לה בהכי טפי מדלא מבטלי לה, ואע"ג דבהא שכיחותא דשכיח דמבטלי לה בהכי לא משתריא לר' יוחנן מדקאסר הכא בודאי ישראל חתכו דהוי כנשתברה מאליה, ולא אתי ספק דשכיח טובא דמבטלי לה בהכי ומוציא מידי ספק אימור עבדוהו ואימור לא עבדוהו, היינו משום הכי [דליכא הכא] טעמא למישרי ולשוייה ספק היתר הרגיל אלא היינו טעמא לחודא. אבל בשברי צלמים איכא תרי טעמי להיתירא, שי"ל על ידי שניהם יחד שהיתר רגיל והווה לבא וקרוב לודאי, דאיכא האי טעמא דשכיח טפי דמבטלי לה כשנשברה מאליה מדשכיח דלא מבטלי לה, ועוד דאיכא למיתלי נמי בשכיחא דגוי.
ומיהו קשה דמוכח הכא דסבר שמואל דע"ז שנשתברה מאליה מותרת, ובסוף הפרק [מ"ט ע"ב] אומר התלמוד על פלוגתייהו דרב ושמואל בע"ז שנשתברה מאליה דכ"ע עובדין לשברים. תריץ דהתם מיירי בשעיקר ע"ז קיים דומיא דשיפה לאשרה לצורכה ליטל ממנה ענפים, [כמו] הגדילו ישפה בהמוכר את הספינה [ב"ב פ"א ע"א] מיירי ביה לעיל בסיפא דבריתא, התם והכא מיירי בשאין [עיקר] ע"ז קיים. ומה שהוצרך לתרץ גבי תבנית יד בעומדין על בסיסן משום דאין חשוב עיקרה קיים בשחסר יד או רגל שבכך רגילין להניחה מלעובדה, אבל אשירה אין רגילין לבטלה [משום] מקצת שיפוי ענפים. ועוד י"ל שגם בעיקר ע"ז קיים יאמר כאן שמואל דנשתברה מאליה מותרת דמסתמא כיון שנשתברה אע"פ שעיקר קיים שוב לא יעבדוהו כיון [שאינו] מצלה וכו', ולקמן מיירי שעובדין עיקרה תדיר אפי' כשמשתברין קיסמין ממנה, כיון דחזינן דלא איכפת להו בקיסמין הנושרין ממנה תמיד ואין מבטלין אותה בכך, יש לאסור גם הקיסמין שמשתברין ממנה תמיד, אלא א"כ יהיו שברי שברים, כי כל זמן שעובדין את עיקר ע"ז עובדין גם את שבריה. ועי"ל שמה שאומר אליבא דשמואל לקמן דעובדין לשברים, וכ"ש לעיקר ע"ז שנשאר שלא בטל בכך, היינו דוקא בשלא נתקלקל כלל האילן של האשירה באותו שבר... דומיא דשיפה לצורכה דאיירי ביה התם לעיל. מיהו אין נראה לומר כן, דכיון דקרי ליה נשתברה מאליה ולא מפרש בהדיא שלא נתקלקל בכך האילן כלל, משמע שאפי' בנתקלקל מעט מיירי. ומה שאמר שמואל [מ"ט ע"ב] שאין ע"ז צריכה לבטל אלא דרך גדילתה, שאז מיתקלקלת נשירת נבייה. ובכי האי גונא נמי משמע דאיירי בשלא כדרך גדולתה, מזה אין להוכיח דאפי' בנתקלקלת בנפילת השברים יאמר שמואל דעובדין לשברים כשעיקר ע"ז קיים, דאיכא לפרושה למילתיה דשמואל אין ע"ז צריכה לבטל אלא דרך גדילתה, שאז אפי' שברי שברים דנבייה אינן מתבטלין שברי שברים אפי' בעיקר האילן מתקלקל בכך. ולכך עומד האילן באיסורו שאינו מתבטל, לפי שלא נתקלקל בכך. ומיהו שברים אסורין, דעובדין לשברים כל זמן שהאילן לא נתקלקל.
ואע"ג דפ' לכולהו שינויי דהאי דבעי למימר בשילהי פרקין דמצי סבר שמואל דעובדין לשברים ואין לומר שבטלוהו לשבר כיון שעיקר ע"ז קיים ועובדין לו ומאחר שעובדין לעיקר עובדין גם לשברים. דלענין שברי שברים דוקא הוא דאיצטרי' לשמואל לטעם דאין צריכה לבטל אלא דרך גדילתה, רשב"ל מיהא ס"ל בסוף שמעתי' גבי קן של אשרה דשברה עצים וקנתה בהם שהם מותרין אע"פ שהאשירה אסורה שעובדין לה עדיין כדמוכח התם. ונמצא שמואל ורשב"ל בשברי ע"ז שנשתברה מאליה שלא כדרך גדילתה היכא דעיקר ע"ז קיים ועובדין לו עדיין דלשמואל עובדין לשברים ולרשב"ל אין עובדין לשברים אע"פ ששניהם מודים שע"ז שנתשברה מאליה מותרת. והאי דאמר לקמן בשמעתי' לשנויי רשב"ל אין ע"ז בטילה דרך גדילתה, הא שלא כדרך גדילתה בטלים השברים אע"פ שעיקר ע"ז קיים ועובדין לה, דומיא דנבייה שאשירה קיימת ועדיין עובדין לה, היינו אפי' השברים שאפי' שבריה בטלים לרשב"ל שלא כדרך גדילתה וכ"ש שברי שברים כדמוכחא ההיא דשיברה עצים וקינתה בהם. אבל שמואל לא צריך לטעם דדרך גדילתה לעניין איסור שברים. כי אפי' שלא כדרך גדילתה אסורין לשמואל דס"ל עובדין לשברים, כדבעינן למימר בסוף פרקין. ומ"מ לעניין שברי שברים צריך שמואל לחלק בין דרך גדילתה לשלא כדרך גדילתה, כדשמעי' ליה בסוף [פרקין] בהדיא. ומשום דנבייה הנעשת זבל הויא שברי שברים קודם שתהא זבל לירקות, ואפ"ה אסור. ולכך הוצרך שמואל לומר טעם איסורו דהוי דרך גדילתה. ולמאי דבעי למימר מעיקרא בסוף פרקין דלשמואל אין עובדין לשברים לא יחלקו שמואל ורשב"ל בשום דבר. לשון רבי.
<h2>דף מא:</h2>
והא שברים נינהו. דכיון דשרית אפי' שברי ע"ז האיך יתכן לאסור תבנית יד ורגל שאתה אוסרו מתוך משנתינו אפי' בצלמים, והא שברים נינהו, דשברים אתה מתיר אפי' בע"ז וכ"ש בצלמים. וא"ת מאי שייכא הך קושיא על סוגיא דאקשינן לשמואל ושנינן, בלאו מילתיה דשמואל תיקשה ליה מתני' רישא לסיפא דרישא שריא בשברים וסיפא אסרה להו, י"ל דאי לאו מילתיה דשמואל הוה מוקמינן... דרישא בשברי צלמים כדקתני בהדיא דסיפא... דשברי ע"ז אסורין כדאשכחן [דמקשה לעיל] מרישא הא שברי ע"ז אסורין, ומוקמינן נמי סיפא דשברי ע"ז סיפא פירושא דדיוקא דרישא... הא שברי ע"ז אסורין והדר מפרש ליה בהדיא [מצא תבנית יד וכו'. ויש גר'] גופה מצא תבנית יד או רגל הרי אלו אסורין והא שברים נינהו כו'. [ולפי גי' זו נמצא] דבלאו דשמואל קשיא ליה מתני' רישא לסיפא [ואינו נראה גי' זו], למה יאמר גופה על המשנה [כשמביאה] כדי לפרשה אם לא יענה אסוגיא דשמואל [מתוך כך נראה דגר' תנן] מצא תבנית וכו' והא שברים נינהו ואשמואל פריך. לשון רבי.
איתיביה המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין הא שברי ע"ז אסורין. מסתמא דהכי פריך משנה זו בין ר' מאיר בין רבנן קאמר לה, דהא סתם קתני לה, ולא הוזכר בה ר' מאיר, אלמא רבנן נמי קאמרי לה, ובסתם צלמים אין בידם כלום משמע דאיירי הכא. ובשלמא לר' מאיר דאסר צלם אפי' אין בידם כלום איצטריך שפיר לאשמעינן דשברי צלמים מותרין. אבל לרבנן דשרו צלמים עצמן בסתם צלמים אמאי איצטריך למיתני דשברי צלמים מותרין, פשיטא דמותרין דאפי' צלמים שלימים מותרין. אלא דבעי למידק דוקא שברי צלמים הוא דמותרין לפי שגם כשהן שלימים היו מותרין, הא שברי ע"ז שהיו אסור קודם שבירה גם אחר שבירה אסורין להכי קתני שברי צלמים מותרין. ומשני לא תימא הא שברי ע"ז מותרין לא מוקמי כרבנן ותצטרך בכך לומר שבא לדקדק הא שברי ע"ז אסורין. אלא דוק מינה הא צלמים עצמן אסורין כר' מאיר, ולא תצטרך לומר הא שברי ע"ז אסורין. ולפי מה שפי' שגם כרבנן מעמידה ר' יוחנן ולכך צ"ל שסוברת המשנה דשברי ע"ז אסור דדוקא צלמים שמתחילתו מותרין שבריהו מותרין אבל שברי ע"ז אסורה שלא הוצרכו רבנן דר' מאיר לשנות היתר בצלמים בשברים כיון שאף צלמים עצמן מותרין אלא לדקדק דקדוק זה דשברי ע"ז אסורים כדפ'. ולפי פירושי זה לא היה יכול לתרץ כאן כמו שתירץ למעלה ה"ה דאפי' שברי ע"ז משום דסיפא תבנית יד נקיט מילתיה, כי בזה לא היה מתורץ מה שהקשה למה שנה אליבא דרבנן דשברי צלמים מותרין אם לא לדקדק הא שברי ע"ז אסורין. ואחר שמתרץ רשב"ל דתנא שברי צלמים למידק הא צלמים אסורין וסתמא לר' מאיר אין להקשות עוד מה שהקשינו לשמואל אם שברי ע"ז מותרים ליתני המוצא שברי ע"ז מותרין וכ"ש שברי צלמים כי כיון שלהשמיענו סתמא כר' מאיר לא מצי למינקט שברי ע"ז דמזה לא היינו שומעין... [ד]סתם כר' מאיר כי אז לא היינו יכולין לדקדק ממנו הא צלם עצמן אסורין ולא הא שברי ע"ז (עצמם) אסורים אלא הא (שברי) ע"ז עצמה אסורה ובהא מודה כ"ע. לשון רבי.
ור' יוחנן. כיון שאפי' כרבנן מעמידה למשנה זו ואע"ג דלא ניחא לדידהו כמו לר' מאיר דלדידהו לא צריך למיתני היתר שברי צלמים לגופיה דהא אפי' צלמים עצמן מותרין א"כ שיעמידנה כר' מאיר כמו כרבנן דלר' מאיר ניחא טפי דאיצטריך למיתני דאע"ג דצלמים עצמן אסורין שברי צלמים מותרין והואיל וכן מדר' מאיר נשמע לרבנן לא אמר ר' מאיר צלמים אסורין שברי צלמים מותרין לרבנן נמי [שברי] ע"ז מותרין, והאי דקאמר מדר"מ נשמע לרבנן ה"פ מדר' מאיר דשרי בשברי צלמים אע"ג דצלמים עצמן אסורין נשמע בשברי ע"ז לר' מאיר כי מטעם שיתיר שברי צלמים יתיר גם בשברי ע"ז והואיל וכן לרבנן נמי שברי ע"ז מותרין דהא לא פליגי רבנן עליה אלא במה שמתירין מה שהוא אוסר אבל שברים כמו שיתירום הוא גם הם יתירום. לשון רבי.
<h2>דף נא.</h2>
לא דכ"ע לא אמרי' כעין זביחה כו'. יש תימה למה הוצרך לומר שגם החכמים שפוטרים לא צריך כעין זביחה, כדי לדחות מה שאמר לימא כתנאי, שהמחייב יסבור כרב, לא היה לו לומר אלא שאני חגב כו' אבל במקל מודו כ"ע דפטור. ולעולם הפוטר [סובר] להא טעמא כבתחילה שצריך כעין זביחה ומי [דחקו] לשנות טעמו של מחייב מכבתחילה. וי"ל שבסברא זו שאמר דלא מסתבר שמצריך שום תנא כעין זביחה יש הוכחה, שאין הפוטר חושב מקל כעין פנים, וכ"ש מחגב, והואיל וכן שהפוטר אינו חושב שחיטת חגב כעין פנים, וכ"ש שבירת מקל. מסתבר שגם המחייב לא יחלוק עליו אלא בחגב הואיל דצוארו דומה לבהמה. כי אין לשנות סברת המחייב מסברת הפוטר יותר מדאי בלא ראיה. אתיא הוא להשוות סברותיהם כמו שנוכל [ולא] לומר שחולקים במה שאינו יוצא מתוך דבריהם שיחלקו. לשון רבי.
פרכילי ענבים. כולהו אפילו דרך בזיון דומיא דמעות וכסות מדלא מפליג במעות וכסות גופייהו, ודוקא בראשו שהוא דרך בזיון דאי עבד לה דרך נוי הוי מיתסרי משום תקרובת דעבדי בהו כעין פנים. וא"נ לא אסור משום תקרובת ע"ז משום דלא הוי כעין פנים, מצי מיתסר משום נוי ע"ז. ופשיטא דמילתא כל הקרב לגבי המזבח כגון יינות שמנים וסלתות ואפי' מים ומלח כיון שקרבים ע"ג המזבח שיש לחוש שעבדו בהן זריקה המשתברת כיון דמצי מיהוי הכי. ובשמנים וסלתות מיירי כגון שעבודתה בדברים אלו, ואפי' בענין אחר ולא בזריקה. אבל ביין אפי' אין עבודתה ביין מיתסרא, כיון שבפנים עבדי' ניסוך היין, וכתיב וישתו יין נסיכם. ופרכילי ענבים ועטרות של שיבולין יכול להיות דאין קרבין ע"ג המזבח חשיב לה. מדאמר לאו כעין פנים איכא ולא זריקה המשתברת איכא. מ"מ כיון שדרך נוי ולכבוד עשויין כעין דורון מידי דמיכלא. וגם דרך לעשות מהן יין וסולת הראויין ליקרב. מסתבר שלתקרובת באו מתחילתו, אע"פ שמצאן עכשיו מונח דרך בזיון. אבל מעות כסות וכלים אין בהן לתלות בתקרובת כשמצאן דרך בזיון. אבל כשמצאן דרך נוי ודאי זה שיהא שייך בהו משום תקרובת כבעין פנים או משום נוי כדפרישית. לשון רבי.
אלא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים לאו כעין פנים איכא ולאו זריקה המשתברת איכא. יש תימה מהו כעין פנים, דמשמע שביינות שמנים וסלתות יש טעם כעין פנים לבד מזריקה המשתברת. וגם בפרכילי ענבים ועטרות של שבלים משמע שאפי' היה בהן כעין זריקה המשתברת לא היה בהן כעין פנים. והלא בשיבר מקל לפניה חשבינן כעין פנים אע"ג דליכא אלא חתיכה דזביחה ולאו בת תקרובת היא כלל. ויש לומר דודאי אליבא דרב דחשיבא ליה שבירת מקל כעין פנים אע"ג דמקל לא שייכא כלל בפנים, ה"ה דהכא בזריקה המשתברת לחודה הוה חשיב כעין פנים. ומה שמשמע שרוצה להצריך כעין פנים מלבד טעם זריקה המשתברת, זהו לפי סברת[ו] שרוצה לומר למעלה דבשבירת מקל ליכא חיוב, וכן בשחיטת חגב קא משני אי לאו שצוארו דומה לבהמה [לא היה מחייב]. ומשני כשבצרן מתחלה לכך [פי'] דכעין דורון ע"ז הן עשויין בפרכלין כיון שמצאן הענבים והחיטים מחוברים בזמורות ובשיבלים יש לחוש שבשעת בצירה היה דעתו עליהן... מתחילה לכך. כי משני הכי ק"ק מה תיקן הא תינח לרב דמהני לאסור דהוי כעין פנים בהכי כבשבירת מקל. אלא לפי סברת התלמוד [מי אלימא] בצירה למיהוי כעין פנים טפי משחיטת חגב. וי"ל דאיירי בע"ז שדרכה לבצור לה מתחילה לכך ומה שדרכה בכך חשיבי להיות כעין פנים. אע"ג דענבים ושבולין לא שייכי בפנים טפי ממקל וחגב. [ודוקא] בהני איכא הוכחא, אבל במעות וכסות וכלים [אפי'] דרכם לחתכם מתחילה ליכא הוכחה שהיו חתוכין מתחילה לכך ולא חיישי' להכי הואיל ומונחין דרך בזיון. ומסתבר דגם החיטים וענבים שאין עשויין בפרכלין ועטרות, ככסות ומעות וכלים היה דינם, ולהכי נקט פרכילין ועטרות, ולא לחידוש איסור הזמורות והשבולין והקשין. לשון רבי.
<h2>דף סב.</h2>
א"ר אבהו א"ר יוחנן קנס הוא שקנסו חכמים בחמרין ויין נסך. דתופסין דמיהן. והחמירו בהן לקנוס בשכר, דהוי קצת דמים, אע"ג דליכא למיסר בתורת גזירה, דהא לא מיחלף. מדלא גזרינן בפועל דשביעית. דאי הוה מיחלף ושייך בהכי, לא הוה לפלוגי בין חמרי דנפיש אגרייהו לפועל ובין פועל דשביעית לפועל דיין נסך. ומשום דקנס הוא שייך לחלק. ולהכי בחמרין קנסו, בפועלים דשביעית דלא נפיש אגרייהו לא קנסו. ובפועל דיין נסך אע"ג דלא נפיש אגריה משום חומר דיין נסך. ובכל איסורי הנאה שאין תופסין דמיהן כגון ערלה וכלאי הכרם, אפילו היכא דשכיח טובא כגון ערלה בשל גוי בארץ ישראל, מסתבר דלא קנסוה, דלא קנסוה אלא בהני דתופסין דמיהן דוקא. לשון רבי.
<h2>דף עו.</h2>
בת יומא. פירש רבינו שלמה שבישל [בה] גוי היום אבל בישל בה אתמול כבר נפגם טעמו בלינת לילה. משמע מפירושו שלינת לילה פוגמת הטעם ולא בעינן מעת לעת. ור"ת נשאל [בתשובה סימן י"א] על זה אם צריך מעת לעת, או אם נאמר שאם בישל בה איסור סמוך לחשיכה כיון שחשיכה נפגם הטעם שאינה בת יומא ונאמר שתחילת הלילה הוא שפוגם יותר משעה אחרת. והשיב [שם סימן י"ב] שלינת לילה היא פוגמת, כי לא היה דרך קדמונים לבשל בלילה, כדמשמע [בזמנים] שקבעו לק"ש, כגון [זמן] שכיבה לכהנים ועניים וכל אדם, בשמעתין קמייתא דברכות [ב' ע"ב]. ואע"פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר, דלינת לילה קרי עיבור צורה, כמו תבשיל שעברה [צורתו], כדאמרינן [זבחים ע"ז ע"א] תעובר צורתו ויצא לבית השריפה. והדברים קל וחומר, אם האוכל שהוא בעין מעבר צורתו בלילה, כל שכן איסור המובלע בדופני קדירה. וכן הלשון בת יומא לא משמע מעת לעת. ודוקא שעמדה כל הלילה בלא בישול איסור יש להתיר, כיון שאין ידוע לנו אי תחילת הלילה גורם הפגם או סופו או כולו, להכי צריך שעמדה כל הלילה. ומעת לעת לא בעינן. ותמהתי למה מסופק בזה לפי דבריו, לפי מה שמביא זכר לדבר מעיבור צורה ועושה קל וחומר אם כן תפשוט ליה שסוף לילה הוא גורם הפגם, דפסולי קרבן היינו עמוד השחר דמשוי להו נותר. ובפ"ב דזבחים [י"ט ע"ב] משמע גבי קידוש ידים דבעמוד השחר חשיבא לינה. וכן בהמזבח מקדש [זבחים פ"ז ע"א] משמע שאם חישב להוריד מן המזבח סמוך לעמוד השחר ולהעלות אחר עמוד השחר חשיב חוץ לזמנו, [דעמוד השחר] עושה לינה. ושמא לכך אמר רבינו [תם] שאין משם ראייה אלא זכר, כדי [שלא] לפשוט כך. וקצת היה דומה לפשוט שסוף הלילה אינו גורם הפגם אלא כולו, שאם לא כן למה הטעין הכתוב שבירה בכלי חרס [וכן] מריקה ושטיפה בכלי נחושת אחר בישול חטאת למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר כיון שמותר לבשל בו היתר לכתחילה אחר עמוד השחר מן התורה. אבל אם בתחילת הלילה נמי פגמה יש לו' דאיצטריך קרא לכלים שבישלו בהם הלילה שבלוע אין בהם [פגם ויש] איסור מן התורה אחר עמוד השחר. וא"ת גם אותן למה טעונים שבירה, ישהו עד יום שני ולא יהו בני יומן. י"ל כיון ש[חל עליה]ם שעה אחת חיוב מריקה ושטיפה תו לא פקע. ואע"פ שמפרש ר"ת שלא היו מבשלין ב[לילה בימים] קדמונים, שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה ולא נכתב אלא לכלי שבישלו בו כל הלילה. ומ"מ היו צריכין [מריקה ושטיפה] במקדש אותן שלא בישלו בהן אלא ביום, כמו שהיה מנהג שלא היו מבשלין בלילה, ולמחרת היה אסור לבשל בהן לכתחילה מדרבנן גזירה אטו בת יומא. והואיל וכן היו שוברין אותו במקום קדוש. וכן מריקה למאן דאמר [זבחים צ"ז ע"א] בחמין. וכיון דעבדי בחמין כדי לבשל בהן לכתחילה אחר כך עבדי נמי שטיפה יתירא בהדה, שלא יבוא להניח המריקה כמו השטיפה כיון דכתיבי בהדי הדדי, דבלא מריקה אי אפשר לבשל לכתחילה כיון דקיימא במקום הגעלה דגיעולי גוים. ואפילו למאן דאמר [שם] מריקה ושטיפה בצונן ובתר הגעלה י"ל שהיו עושין במקדש, כיון דעבדי במקום קדוש כדפרישית עבדי נמי מריקה ושטיפה כיון דכתיבה בהדי הדדי, דאי לא הא לא קיימא הא. ועוד י"ל שאע"פ שנותן טעם לפגם מותר וקדירה שבישל בה חטאת (אם) גם טעם שבה נעשה מותר למחר ואינו אוסר המתבשל בה למחר, וגם לכתחילה מותר לבשל בה מן התורה למחר, מ"מ טעון שבירה מן התורה. וכלי נחושת נמי בכי האי גונא טעון מריקה ושטיפה אע"פ שבישלו בה הלילה, כי כמו שגזירת הכתוב לעשות מריקה ושטיפה בצונן לר' ולרבנן דאמרי מריקה בחמין צריך לעשות שטיפה בצונן מחמת איסור, שהרי בתרומה, ובשאר איסורין לא צריך כדמוכח התם, וכן במים ולא במזוג, וכן בשל מקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי, דהוי גזירת הכתוב בקדשים דהא בתרומה אין צריך כדמוכח התם [זבחים צ"ו ע"ב]. הכי נמי י"ל דהוי גזירת הכתוב לעשות מריקה ושטיפה בכי האי גונא כדפרישית. ולא תיקשי בהכי מנלן דכלי חרס אינו יוצא מידי דופנו, כיון דשבירה אינה מחמת איסור אלא גזירת הכתוב. כי י"ל שסברא היא, מדכתב מריקה ושטיפה בכלי נחושת ושבירה בכלי חרס, זהו לפי שאינו יוצא מידי דופנו וזה יוצא. ואפילו אין בישול בלילה כלל סברא הוא דמחמת בליעה טעון בזה ובזה שבירה ומריקה ושטיפה. ומסתמא אחר הגעלה הוי מריקה ושטיפה, כיון שלנקות מבליעת החטאת עבדי. ואע"ג דבתרומה ושאר איסורין לא בעינן הכי. הואיל וכן שפיר ש"מ דכלי חרס אינו יוצא מידי דופנו ככלי נחושת. אע"ג דמהניא ביה חזרה לכבשונות כדפרישית בפסחים פ"ב [ל' ע"ב]. ולא פליג רחמנא בין בישל בו ביום לבישל בו בלילה, כי היכי דלא מפליג בין בישול לבלוע לבישול שאינו בלוע אם שניהם שווין למריקה ושטיפה ושבירה, דבעיא איתא התם בפרק דם חטאת [זבחים צ"ה ע"ב] ולא איפשיטא. ולמאן דאמר מריקה ושטיפה בצונן נמי שמעינן מינה דכלי חרס אינו יוצא מידי דופנו. דמסתמא לנקותו מליכלוך האיסור הצריך הכתוב הגעלה מריקה ושטיפה כשבישלו בו. ולא תיקשי נמי בהכי הא דממעט התם [זבחים צ"ו ע"ב] תרומה ממריקה ושטיפה, ומוקי מיעוטא לענין במים ולא במזוג ולא לענין דברים אחרים, ולא מוקי לה לבשל בו ביום שטעון מריקה ושטיפה למחר מה שאין כן בתרומה. כי דרך התלמוד בכמה מקומות, שאין מפרש כל ענין שיכול למצוא. ועוד דאי הוה אמר הכי [הוה] פריך הניחא למ"ד נותן טעם לפגם מותר אלא למ"ד אסור מאי איכא למימר, ולא מצי לשנויי הכי אליביה. ודחקים הללו שפירשתי צריך אני לומר לפירוש רבותינו דלא מצרכי מעת לעת. אבל אם נצריך מעת לעת אתי שפיר מה שהצריך הכתוב שבירה ומריקה ושטיפה אחר בישול חטאת, כי כל שעה שבישלוה בכלי חרס או נחושת אפילו בתחילת היום בעמוד השחר דלמחר יהו בלועים הכלים מאיסור נותן [טעם לשבח]. וכיון שחל עליה חיוב מריקה ושטיפה תו לא פקע. ואתי נמי שפיר הא דשמעינן מהכא דכלי חרס אינו יוצא מידי דופנו במריקה ושטיפה ככלי נחושת, דמריקה ושטיפה הוו ודאי לנקות הכלי היטב מאיסור שבו. ואע"פ שהן בצונן יש לדעת מסברא שאחר הגעלה הן ולנקות מאיסור באות, אע"פ שבאיסור אחר אין נקיון כזה אלא הגעלה ותו לא. לשון רבי.
